מאיה גלפמן — ניצוץ
חמישי, 14.11.13 | שעה 20:00
אודות התערוכה
בצמר ארגמן, חוטי זהב, מגזרות כסף וברישום עדין ורב עצמה טווה מאיה גלפמן עולם טרום בריאתו. גלפמן, הידועה גם כאמנית רחוב המנקדת את העיר בלבבות שותתים, נכנסת בשערי הגלריה בתערוכת יחיד חמישית הקוראת תגר בתבונה וברגש על מיתוס הבריאה. בתערוכה המורכבת משלש סדרות של רישומים ומיצב חושפת גלפמן את האלמנטים המהווים את יצירתה: הרצון להישמע, העבודה והבחירה בדימוי.
הרצון, המתחיל כתהליך קוגניטיבי בו רוצה גלפמן להגיב על המציאות ולנהל שיח עם הסביבה, הוא המניע לעבודת האמנות.
העבודה אצל גלפמן היא עמל אידיאולוגי. הטוויה, הרקמה, הרישום בעפרונות דקים ומדויקים הם אנטי תזה לקל ולנוח. בעידן בו האמנות מיושמת בינרגע היא בוחרת תהליך ארוך, קשה ומיוסר אבל גם מתגמל, אקסטטי, מזכך ומסעיר, המתווה דרך חדשה-עתיקה בתפיסת האמנות.
ממש כביאליק בשירו הארס-פואטי “לא זכיתי באור מן ההפקר” המתאר את פעולת המשורר כניצוץ מתלקח, המייסר את בעליו אך גם מביאו להשלים עם כובד גורלו, כך גם גלפמן- מודעת למסה הרובצת על ליבה ועל הדרך הקשה שעליה לעבור על מנת להגשים את המשימה. אך בניגוד לביאליק השם את דיוקן עצמו במרכז, בוחרת גלפמן בדימויים כמטאפורה לתחושותיה.
הדימויים באים ממקורות השראה שונים.
בסדרה מנופים נלפתת גלפמן אל קו הרקיע המלא בהם בתל אביב, למושג השכיח “מינוף” המתקשר לחברה קפיטליסטית ותחרותית ולמעמדה בזירת האמנות. המנופים של גלפמן הם גזירים עדינים של נייר כסף שנמצאים בתוך חלל שומם ממבנים. המנופים שבורים ומרוסקים ולא מגיעים לשמים- הם כושלים אך מרהיבים. הם סולם יעקב מעוך ונטול מלאכים המתאמץ ברכותו לפלס דרך בתוך ואקום חזק המכיל חלקיקים וירחים ורודים.
בסדרת הרישומים השמשות מתארת גלפמן את תחושותיה כיוצרת. מערכת השמש מורכבת מהמוני כפתורים מהבהבים היוצרים מארג פיסי ענק כשהכפתור הגדול והמנצנץ מכולם הוא השמש. אותו כדור אש חמקמק, בלתי נתפש, שהתאולוג דיוניסוס אראופגיס קבע כייצוג האלוהי ביותר בהיררכיה של התבונה השמימית. השמש המפיצה אור וחום היא בליבתה גוש פחם שחור וגדול המייצר שריפות על מנת להתקיים. אבל קיומה זמני כי השמש הולכת ומתכלה ובדרכה זו שורפת את כל מה שלידה. כך גם היוצרת: מה שהתחיל בשחור, הבריק, שרף, הבהב ונצנץ באלפי צבעים ייגמר בשחור. בסדרה מתהווה מעין סרט המתחיל ב-Fade-in, מספר את סיפורו ונגמר ב- Fade-To-Black.
הגולם, הצדפה, הקרביים, העובר והפקעת הם מקבץ דימויים בם משתמשת גלפמן על מנת לתאר את רגע התגלמותה של יצירת האמנות ואת מצבה השברירי של האמנית. הדימויים חוזרים בסדרת רישומים ובמיצב. גלפמן מדמה עצמה לגולם חסר יכולת תנועה והגנה על עצמו. אבל זהו מצב זמני בטבע ובסופו של תהליך הוא הופך לבוגר. רגע פקיעתה של יצירת האמנות, כמו בלידה, כמו בניצוץ, הוא רגע מכריע והרה גורל. ברגע זה יוצאת היצירה לאוויר העולם ומוצבת במלוא הדרה בחלל הגלריה.
נעילת התערוכה: 14.12.13
Maya Gelfman — Spark
Thursday 14.11.13 | at 20:00
In an exhibition composed of three series of drawings, Gelfman exposes the building elements of her oeuvre: the desire to be heard, the work and the choice of image.
The desire, starting as a cognitive process where Gelfman wishes to react to the reality and conduct a dialogue with the environment is the motive for the artwork.
For Gelfman the work is ideological labor. The weaving, the embroidery, the drawing with thin, accurate pencils are an antithesis to the easy and the convenient. In the age of instant art she chooses a long, hard and tormented process which is at the same time rewarding, ecstatic, purifying and tempestuous, defining a new-ancient road in art perception.
Just like Bialik in his Ars-Poetic poem “I DIDN’T WIN LIGHT IN A WINDFALL” describing the poet’s work as a spark aflame, tormenting its creator and at the same time driving him to accept the weight of his destiny, so does Gelfman – aware of the mass weighing upon her heart and the hard road she must cross to accomplish her mission. Unlike Bialik who places his portrait in the center, Gelfman selects images as metaphors to her feelings. The images come from various inspiration sources.
In her cranes series Gelfman clings to Tel-Aviv’s crane infested skyline, to the frequent concept of “leverage” associated with capitalist, competitive society, and to her location in the art arena. Gelfman’s cranes are delicate silver-paper cutouts located in a desolate, unbuilt space. The cranes are broken, crushed and do not reach the sky – they constitute spectacular failure. They are a squashed, angleless Jacob’s ladder striving softly to pierce its way through a solid vacuum containing particles and pink moons.
In her suns drawing series Gelfman portrays her sentiments as a creator. Our solar system consists of a multitude of blinking buttons creating a gigantic tapestry where the biggest sparkling button is the sun. That same elusive ball of fire that theologist Dionysius Areopagus, declared to be the most divine element in the hierarchy of celestial wisdom. The sun, spreading light and heat is in its core a huge black lump of coal generating fires for its existence. Yet it is short-lived since the sun keeps perishing while burning all that surrounds her. So does the artist: what started as black, became bright, burnt, flickered and blinked in thousands of colors will end in black. Thus in the series forming a sort of a film starting with a Fade-in, telling its story and concluding with a Fade-to-black.
The cocoon, the clam, the guts, the fetus and the bulb are a cluster of images used by Gelfman to convey the conception of a work of art and the artist’s fragile condition. The images are repeated in her series of drawings and installation. Gelfman visualizes herself as a motionless, helpless cocoon. Yet this is a fleeting state in nature and eventually it becomes a mature creature. The expiration moment of a work of art, as in birth, as in a spark is a definitive fateful moment. In this moment the artwork emerges into the world, placed in its full-glory in the gallery’s space.
Closing: 14.12.13