מירי נשרי — מוטלת בספק
חמישי, 10.04.14 | שעה 20:00
אודות התערוכה
בתערוכתה מוטלת בספק יוצרת מירי נשרי אוטוביוגרפיה פיקטיבית בשלושה פרקים.
בפרק הראשון שוטחת נשרי את הווייתה היומיומית: באקוורל, דיו וקפה היא מתעדת על גבי נייר שקוף עשרות דימויים של נשים מכורבלות כעובר. לבדן במרכז הפריים משייטות נשים כמעט מעורטלות כגולם המנסה למצוא את התנוחה הנכונה כדי לבקוע.
כמו העובר, גם הנשים נמצאות במצב אמצע- אופציונלי: בין ערות ליקיצה, בין מלנכוליה להזיה, בין חוסר אונים לחיות, בין מיניות למוות, הכל יתכן. דימוי זה שהחל בתערוכה הקבוצתית אי-מהות שאצרה נורית טל- טנא שעסקה בדיכאון שאחרי לידה, מתפתח כאן למחול יצרי ושקט על התכנסות ובחירה.
בפרק השני מציגה נשרי חלופה מסויגת לאושר. בציורים על סמך צילומים מן העבר מטעינה נשרי את תעוקת ההווה בזיכרון אידאלי של אושר משפחתי: ילדה משחקת בפרחים צבעוניים בעוד אביה נח, ילדה קופצת לבריכת מים מול חייל מתבונן, אב חזק וגברי נושא את בנו הפעוט על כתפיים פעם מלפנים ופעם מאחור. חווית הקשר המשפחתי המושלם טעונה בקנונית הזיכרון המתעתע ובציור המגולל את הספק. לכן באין מנוס ותשובה פונה נשרי לפרק השלישי והאחרון של ההמצאה: אמא שטיח, אבא פיקאסו וקפקא כבעל הם אינסטינקט טבעי לנשרי. בצילומים מעובדים מעניקה לעצמה נשרי חיים חגיגיים, זוהרים, פנטסטיים ומחודשים כמענה לעינוי הקיומי היומיומי. נשרי התינוקת בצילום נוסח המאה התשע עשרה*, מאושרת במרכז ולבדה בפריים חבוקה בזרועותיה של אם המסתתרת מאחורי שטיח.
נשרי בתמונת ילדות נוספת בזרועותיו של פיקאסו אב רוחני, מלא חיות, סמכותי, חושני וידוען. נשרי האם עם בנה ובעלה בתנוחת המשפחה הקדושה, זוהר אלוהי מקיף את התא המשפחתי שופך אור פנטסטי על אם הנושקת לבנה המושיע. בגרסה נוספת של אותה משפחה מחליפה נשרי את האב המקורי בקפקא המבריק, המסתורי והקודר ובכך מעניקה למשפחתה מזור מתוחכם ואינטלקטואלי.
הניגוד שיוצרת נשרי בין הפרק הראשון לשאר הפרקים כל כך חזק, משכנע ואמין שהוא מעניק לפיקציה תוקף ומשמעות.
*Hidden Mothers אימהות נסתרות – כשרצו לצלם תינוקות במאה התשע עשרה משך הצילום עלה על זמן הסבלנות של התינוקות ולכן אמהותיהן היו אוחזות אותן חבויות מאחורי שטיח, סדין או בד דקורטיבי.
נעילת התערוכה: 11.05.14
מירי נשרי — המשפחה הקדושה
בתוך החלל דמוי הקתדראלה של גלריה “צדיק” היפואית, מציבה מירי נשרי את מחזור ציורי “המשפחה הקדושה” שלה וטווה סביבו נרטיבים משניים. הגביש הזוהר של זוג הורים החובקים את תינוקם ממוקם ב”אבסיס” של הגלריה, והוא מתפצל ל’רגעי אושר’ קטנים ולשרשרת סובבת-קירות של רישומי נשים בתנוחה עוברית. רגעי האושר שייכים לדמות האב השרוי עם ילדיו, ואילו האם נפרדת ושקועה בעצמה. אך, למעשה, הרגעים ההרמוניים הללו לוקטו על ידי נשרי ממקורות שונים, מתוך פרקטיקה מודעת של אימוץ וגמישות. גם יוסף הנגר לא היה אביו הביולוגי של ישו התינוק, טוענת נשרי, ומצמידה את דיוקנה כילדה אל בין ברכיו של פיקאסו, מוסיפה את היונה על ראשו – והרי לכם שילוש חדש: אב, בת ורוח הקודש. למה לא?
מוטיב המשפחה מעסיק את נשרי כבר תקופה ארוכה. בינואר 2000 היא ציינה את ראשיתו של האלף השלישי באמצעות פעולה נדיבה של חלוקת עוברים (מצוירים על נייר בועות וארוזים בקופסת עץ) ל-300 גברים ברחבי העולם, בצירוף מכתב השואל: האם תינוק זה הוא שלך? ההצעה הפתוחה לאימוץ העובר אתגרה לא רק את האבהות הגברית ואת אחריות הגבר על הפצת זרעיו, אלא גם את מושג המשפחה הטהרני, המקפיד על קשר-דם אורגאני-גנטי בין הסובייקטים השונים החברים בה. נשרי מציעה לכל אחד לאמץ תינוק שזהותו מוטלת בספק, אך גם מוכנה, מצדה, להצטרף לכל יחידה משפחתית, בתפקיד הנדרש – האם, הבת או – הרעייה. כך היא החליפה, בגרסה נפרדת, את פניו של בן זוגה ואבי-בנה בצילום המשפחתי בדיוקנו של פרנץ קפקא: מירי נשרי, בשמלה-חלוק בייתי של יולדות, וקפקא, האב הגאה המחזיק בזרועותיו את התינוק הלבוש בלבן, נראים כמשפחה לכל דבר, ברגע המאושר של צילום ראשון עם הרך הנולד. כך יצרה נשרי לא רק משפחה חדשה לעצמה, אלא העניקה לקפקא, מי שביטל את ארוסיו שלוש פעמים מחשש שמא לא יעמוד בתביעות הקשות של חיי הנישואין, מעמד ‘נכסף’ של בעל ואב.
המצב העוברי, במיתולוגיה הפרטית של נשרי, מסמל פוטנציאל והזדמנות: אימוץ או נטישה יכולים להביא לפריחה או לקמילה. הדיאלקטיקה בין פסיבי לאקטיבי או בין שינה לערות נרמזת גם בחומריות הכפולה של הרישומים, המערבת בין צבעי מים לקפה גרגרי. הנשים העובריות ברישומים של נשרי, הצפות בענן השקיפות של ניירות מיילר חלביים, הינן “מוטלות בספק”: עירומות למחצה, מכונסות בתוך עצמן, ראשן בין ידיהן, ברכיהן אסופות אל בטנן – הוזות, חולמות, מתנתקות. ספק אם מתקיימת ביניהן סולידריות נשית ולא ברור אם הן מבקשות להעיד על שיבוש או על תקינות. בקצב מדוד פורשת נשרי את המלנכוליה הנשית כמאמץ הישרדותי מתיש, אך גם בעל פוטנציאל של התחדשות ואִתחול מחדש.
—טלי תמיר, מרץ 2014
Miri Nishri — Down And Doubt
Thursday 10.04.14 | at 20:00
In her exhibition Cast-In-Doubt Miri Nishri creates a fictitious biography in three chapters.
In the first chapter Nishri outlines her daily existence: in aquarelle, ink and coffee she documents on translucent paper dozens of images of women in embryonic curl. Alone, at center frame, almost naked, the women float like a pupa seeking the right posture to emerge.
Like the fetus, the women are in a pivotal – optional state: between wakeful and wakening; between melancholy and delirium; between helplessness and vitality; between sexuality and death, all is possible. This image, started in the group exhibition I-Mahut curated by Nurit Tal-Tenne dealing with Post-Maternal depression, evolves here into a quiet, sensual dance on introspection and choice.
In the second chapter Nishri presents a reserved alternative to happiness. In paintings based on past photographs Nishri charges the present stress with idyllic memory of family bliss: a girl playing with colorful flowers as her father rests, a girl jumping into a water pool in front of an observant soldier, a strong manly father carrying his toddler son on his shoulders once in front and once in the back. The perfect family experience is charged with the deceitful conspiracy of the memory and the painting outlining the doubt. Therefore, lacking alternative or answer, Nishri turns to the third and last chapter of invention:
Mother carpet, father Picasso and Kafka as a husband are a natural instinct for Nishri. In processed photographs Nishri bestows upon herself a festive, glamorous, fantastic and renewed life as a response to the daily existential torture. Baby Nishri in a nineteenth century-like photograph*, exultant in the center and alone in the frame, hugged in the arms of a mother concealed behind a carpet.
Nishri in another childhood photograph hugged in the arms of Picasso – a spiritual father, vivacious, authoritative, and sensuous and a celebrity. Nishri the mother with her son and husband in the posture of the holy family, a divine haze engulfing the family cell pouring a fantastic light on the mother kissing her savior son. In another version of that same family Nishri replaces the original father with brilliant Kafka, mysterious and somber, thus bestowing sophisticated intellectual remedy upon it.
The contrast created by Nishri between the first and following chapters is so powerful, convincing and credible that it grants validity and significance to the fiction.
*Hidden mothers – during the nineteenth century, the duration of photographing babies exceeded their patience. Mothers would therefore hold them concealed behind a carpet, sheet or decorative cloth.
Miri Nishri – The Holy Family
Inside the cathedral-like space of the Jaffa based Zadik Gallery, Miri Nishri displays her “Holy Family” series, intertwined with secondary narratives. The glowing crystal of two parents embracing their newborn is set at the gallery’s “apsis”, branching out to “happy moments” and an all round chain of sketches portraying women in a fetal position. The happy moments portray a father with his child, while the mother is separate and self absorbed. But these seemingly harmonic moments, were, in fact, gathered by Nishri from different sources, out of a conscious practice of adoption and flexibility. Joseph the Carpenter was not Baby Jesus’ biological father either, claims Nishri, as she pastes her own portrait, as a child, on Pablo Picasso’s lap and adds the famous pigeon on his head – and there it is, a new Trinity: the Father, the Daughter and the Holy Spirit. Why not?
The family motif has been occupying Nishri’s works for a long period of time. In January 2000 she marked the beginning of the third millennium by generously distributing embryos (painted on bubble-wrap paper and packed in a wooden box) to 300 “men” across the globe, accompanied by the question: is this baby yours? The open offer to adopt the embryo challenged not only male paternity and men’s responsibility for their seeds’ dispersion, but also the purist concept of family, stressing, above anything else, the organic and genetic blood tie between its members. Nishri offers anyone to adopt a baby whose identity is uncertain, but is also willing, on her part, to join any family unit in any necessary role – the mother, the daughter or the wife. This sheds light on how, in a different version of the same photo of the Trinity mentioned above, Nishri replaced the face of her husband and father of her son with a portrait of Franz Kafka: Miri Nishri, in a maternity house dress-robe, and Kafka, the proud father holding the baby dressed in white, seem like a genuine family at the joyful moment of the first portrait with a newborn. In this act, Nishri not only created a new family for herself, but has also given Kafka, the man who broke his own engagement three times for fear of not living up to the harsh demands of married life, the desired status of a husband and father.
The fetal state, in Nishri’s own private mythology, is a symbol of potential and opportunity: adoption or abandonment may lead to blossoming or withering. The dialectics between passive and active, or sleep and wakefulness, are also implied by the duality of the materials used in the sketches, mixing between water colors and grainy coffee. The fetal-like women in Nishri’s sketches, floating in the see-through cloud of milky Meiller paper, are “lying in doubt”: half nude, tucked within themselves, their heads between their arms and knees held up to their stomachs – fantasising, dreaming, detaching. It is doubtful that female solidarity truly exists between them and it is unclear whether they represent a function or dysfunction. At a steady pace, Nishri unveils the female melancholy as an exhausting survival effort, but one holding within itself the potential of rejuvenating and rebooting.
—Tali Tamir, March 2014
Closing: 11.05.14