על הפנים — תערוכה קבוצתית
חמישי, 10.09.15 | שעה 20:00
משתתפים
שירלי אגוזי | אסתר ארותי | דן בירנבוים | גרישה בלוגר | צבי בן ארץ | מיכל בן זאב | צ’נצ’ל בנגה | אורנה ברומברג | רועי גבעתי | הדר גד | צוקי גרביאן | אדוה דרורי | איוון הלמריך | דוד טרטקובר | אמנון יוהס | נורית ירדן | זהר כהן | מיכל לויט | שלומי ללוש | מנוחין | רות נורמן | מירי נשרי | נמרוד בולר רוזנטל נשרי | תמי סואץ | שי עבאדי | פאולה עליון | רינת פודיסוק רייזנר | דלית פרוטר | רחל רבינוביץ’ | דן רייזנר | אוהד שאלתיאל | חנן שלונסקי
אודות התערוכה
“אַראָפּ פון פּוּנִים”, הביטוי היידי המתאר מישהו שנפלו פניו ומצבו בכי רע, תורגם לעברית ל־”על הפנים”. התערוכה, שנולדה כתערוכת התרסה מול המצב החברתי-פוליטי, הפכה עורה עת האמנים שהוזמנו לקחת בה חלק, בחרו בדיוקנאות כדי לשקף תובנה לא רק לגבי האישיות של המצוירים, המצולמים או המפוסלים, אלא לשמש ראי לתקופה: לְקיצוניות ולהט, לפחד ותעוקה, לחידלון ונרפות, למחנק וייאוש, לאנוכיות ועדריות וגם לאני ולאחר ולכמיהה העזה לשקט. הפנים בתערוכה זו, הופכות את הביטוי לממשי.
העיניים העצומות למחצה המציצות מבעד לדיוקנו העצמי של דוד טרטקובר החנוט בנייר דבק, מסכת האב”ך המכסה את פני החיות השבריריות של צ’נצל בנגה והאגרוף בפרצופו של הגמל הכורע בכניעה בעבודתו של נמרוד נישרי, מבטאים בעוצמה את תחושת המחנק. הצורך העז בחמצן נמצא גם בצילום המטריד של תמי סואץ, בו נראה ישיש צהוב יושב בבדידות מזהרת בבית קפה. קולאז’ קקופוני של פנים בפיסול של מנוחין, בציור של גרישה בלוגר, ובעבודתו של צבי בן ארץ, יוצר דיוקן של הרס וחורבן. אותו אובדן ניתן למצוא גם במרידתם של חנן שלונסקי וזהר כהן במצלמות הדיגיטליות: הקווים, התווים והנקודות שבצפיפות גבוהה יוצרים תמונה חדה ומושלמת, מתפזרים ונפרדים בציוריהם עד שהדמויות כמעט מתאיידות ברקע. העיוות המרבי והגרוטסקי של הפנים האנושיות נמצא דווקא בדיוקנאותיהם האישיים של מיכל בן זאב המתכופפת, שלומי ללוש הליצן ושל רחל רבינוביץ במסעותיה ההזויים והחושפניים עם המצלמה.
בהיסטוריה של האמנות ניסו האמנים לתפוס את המוזה ולהביע פליאת-מה אודות העולם, באמצעות ציורי עצמם. בתערוכה זו, נראה שהשימוש במראה כדי להגיע אל נבכי הנפש הוא המוטיבציה העיקרית לדיוקנאות האישיים: וכך נגלים שירלי אגוזי בעיצבונה, איוון הלמריך במחלתה ודן רייזנר בהתכתשותו העצמית. עולם עגום ומסעיר הוא ההשתקפות לדיוקנו העצמי של אמנון יוהס ואצל אוהד שאלתיאל זיקוקי הדי נור השחורים שברקע, מתאימים לארשת פניו העגומה.
בבואו לתאר את הריק והעיוורון, שואל שי עבאדי את הדמות יפת התואר הנושאת את ישו על כתפיה ביגון ובסבל, מתוך ציורו של פוּנְטוֹרְמוֹ (ג’קופו קרוצ’י 1494-1557) ההורדה מן הצלב ומצייר אותה ענקית, זוהרת בצבעים עזים אך חלולת עיניים וסומה. בשנת 1621 הזמינה מריה דה מדיצ’י (אשתו של אנרי הרביעי) מרובנס (פטר פאול רובנס 1577-1640) מחזור בן 24 תמונות על מנת לשפר באמצעותו את תדמיתה המוסרית המעורערת. צוקי גרביאן נוטל חירות, משאיל את אחד הדימויים ומטשטש לחלוטין את פניה כאקט מרדני בשררה. מושפעת מציורי האיקונות בכנסיות, בוחרת אורנה ברומברג לצמצם לפורמט מאורך את “מלכות אסתר האדומות” שלה ולהפכן לסמל נשי צר ומסוגף.
דיוקן משפחתי משנות העשרים של רות נורמן, בו נראות ארבע נשים קפוצות פה וחמורות סבר, הוא מענה כן ונוסטלגי לתמונות משפחתיות מודרניות, מרובות החיוכים הצבועים. רינת פודיסוק- רייזנר משתמשת בדיוקן של ז’אקלין קנדי כאיקון לבורגנות העשירה המתקשטת בפנינים, בטבעת נוצצת ובשולחן ערוך למהדרין ללא תוויי פנים או אישיות. אצל מיכל לויט, נערה יושבת ליד חלון ומביטה החוצה. בתנוחתה הנינוחה ניכרים מתח רב ותלישות: גופה וראשה מופנים אל החדר ומבטה נודד אל החוץ באדישות. בציור רב עוצמה מציירת פאולה עליון אב מצליף בביתו. הפעולה מתגלמת בהבעות פניהם: הטירוף, ההתעללות, האלימות והכאב. ודן בירנבוים מצייר שיירה אנושית הולכת אל האופק. בקדמת הפריים- בגבו אל הצופה- הולך חייל דרוך עם נשק. בין אם הוא שומר על השיירה ובין אם הוא חלק ממנה, תנוחתו, שאינה חד משמעית, מעציבה. הדר גד מתארת את הפרדוקס על הדימוי הגברי, עת היא מציירת שלושה גברים בבית מרחץ ערומים למחצה עם שרשרי “חי” משתלשלים מצוואריהם אל בטנם השמנמנה, החשופה והרכה. מנגד, מתארת אסתר ארותי את שבריריות יחסיהן של שתי נשים בחברה המוסלמית- האחת מודרנית והאחרת מסורתית- בצבעים עזים ובתנוחה נוגעת ללב.
ילד במכנסי בוקסר אדומים, גופו עדין, חושף בטן עגלגלה וצלעות בולטות, שביס על ראשו ושרשרת נשית על צווארו, מבטו עז, מצדיע אל הצופה. כך מאפיינת דלית פרוטר את דמות הילד המודרני המבולבל הנקרע בין מצ’אוזים לבין דרישת החברה מבנים להפגין רגישות נשית. נורית ירדן, בצילום מנעֵר בו נראית ילדה תמה עם פאה בלונדינית א-לה מרלין מונרו, מתייחסת אל המסלול המואץ של הילדות במאה העשרים ואחת. מירי נשרי, בצילום ערוך, הופכת צל של ילדה למתווה ארץ וגם לקורבן מלחמות. אדוה דרורי משפדת בובה באקט פולחני דואב ובכך מגיעה לשיא הוויתור וההקרבה הילדית. ברצון העז לשקט, לוכד רועי גבעתי את היופי הנשי-אנושי בטיפת שיש. הדיוקן נחבא ומסתורי, נגלה לעין רק מזווית מסוימת כמו מציין את חמקמקותו של רגע החסד.
וידוי: כאוצרת התערוכה הזו, שנמשכה חודשים רבים ועברה מהפכות גדולות, הבנתי שהאמנות אינה נשק אלא שיקוף* של הרגישות, התעוזה, הדאגה והתקווה של כל אמן.
*”בגאומטריה וענפים אחרים של המתמטיקה, שיקוף של מישור ביחס לישר הוא העתקה שמעבירה כל נקודה לנקודה הנמצאת במרחק שווה מהישר, כך שהקו המחבר ביניהן מאונך לישר. הנקודות שעל הישר עצמו נשארות במקומן. זוהי הפעולה המתקבלת כאשר מתבוננים במישור דרך מראה המוצבת על הישר הקבוע. לדוגמה, שיקוף ביחס למראה מאונכת יעביר את האות גימל לאות זין, וישאיר ללא שינוי את האותיות שין או חית. שיקוף היא העתקה שומרת מרחקים” —מתוך ויקיפדיה.
אוצרת: חנה קומן
נעילת התערוכה: 24.10.15
On The Face — Group Exhibition
Thursday 10.09.15 | at 20:00
“Araf Fun Punim”, the Yiddish expression describes someone whose face is fallen and is in dire straits, was translated into Hebrew to- “Al Hapanim”. The exhibition, which was conceived as a protest against the social/political condition, changed its purpose as artists invited to participate, chose portraits to reflect insights, not just into the personalities of the painted, photographed or sculpted subjects, but became a mirror of the times: the extremism and fervor, fear and distress, exhaustion and indolence, suffocation and despair, selfishness and herd-mentality as well as the Me and the Other and the overwhelming yearning for silence. The faces in this exhibition materialize this expression.
The half-closed eyes peeking through David Tartakover’s masking-tape mummified auto-portrait, the gas mask covering Chanchal Banga’s fragile animals and the fist in the face of the kneeling camel in Nimrod Nishri’s work, fiercely convey the sensation of suffocation. The massive craving for oxygen is evident in Tami Suez’s disturbing photo featuring a yellowish old timer seating in glorious solitude in a café. A cacophonic collage of faces in Mnoukhine’s statue, Grisha Bluger’s painting, and Tzvi Ben Aretz’ work, portray destruction and devastation. That same devastation is present in Hanan Shlonsky and Zohar Cohen’s rebellion against digital cameras: the lines, the marks and high density dots, establish a perfect sharp image, dispersing and scattering in the paintings until the images almost evaporate in the background. Surprisingly, the most extreme and grotesque distortion of the human face is found in intimate self-portraits by Michal Ben-Zeev bending, Shlomi Lellouche the clown and Rachel Rabinovitch in her hallucinatory exhibitionistic voyages with the camera.
Throughout the history of art, artists have tried to capture the muse and express some amazement of the world, through self-portraits. In this exhibition it seems that use of the mirror to reach the depths of the soul is the predominant motivation for the self-portraits: thus revealed are Shirley Egozi in her sadness, Yvonne Helmrich with her fever and Dan Reisner wrestling with himself. A gloomy breathtaking world is reflected in Amnon Yuhas’ self-portrait and Ohad Shaaltiel’s black fireworks in the background complementing his gloomy expression.
Aiming to describe the void and blindness, Shy Abady appropriates the handsome character carrying Jesus on his shoulders in great grief and suffering from Pontormo’s (Jacopo Carruchi 1494-1557) Deposition from the Cross, drawing a huge, radiant figure in bright colors yet hollow-eyed and blind. In 1621 Marie de’ Medici (wife of Henry the 4th) commissioned a cycle of 24 paintings from Rubens in order to remedy her shaky moral image. Tsuki Garbian takes the liberty to appropriate one of Rubens’ (Peter Paul 1577-1640) paintings and totally disfigures her as a rebellious act in the face of rulership. Inspired by church iconography, Orna Bromberg chooses to taper her “Red Queen Esthers” into an oblong format, converting them into narrow ascetic icons of femininity.
Ruth Norman’s 20’s family portrait featuring four severe, tight-lipped women is an honest, nostalgic response to modern family portraits, stuffed with hypercritic smiles. Rinat Podissuk-Reisner uses Jackie Kennedy’s portrait as an icon of rich, pearl adorned, bourgeoisie seated at an impeccably set table with brilliant ring, lacking facial features or personality. Michal Levitte draws a girl seated by the window looking out. Her relaxed posture reveals tension and detachment: her body and head face the room and her gaze wonders apathetically outside. In a powerful painting Paula Elion draws a father flogging his daughter. The act is reflected in their expressions: the fury, the abuse, the violence and the pain. Dan Birenboim draws a human convoy marching into the horizon. In the front of the frame, his back turned at the spectator, walks an armed cocked soldier. Whether guarding the convoy or part of it, his ambiguous posture, is saddening. Hadar Gad displays the paradox inherent in the male image, drawing three half-naked men in a public-bath with Hai chains hanging from their necks onto their chubby, soft, exposed bellies. By contrast, Ester Aruti describes the fragility of relations of two women in Muslim society, one modern the other traditional, in vivid colors and touching posture.
A boy in red boxer pants, delicate body, exposes a round belly and bulging ribs, a coif covering his head and a feminine chain on his neck, fierce gaze, saluting at the spectator. Thus Dalit Proter characterizes the image of the modern boy confused, torn between machoism and society norms expecting boys to exhibit feminine sensitivity. Nurit Yarden, in a stirring photograph featuring an innocent girl, wearing a blond wig a-la Marilyn Monroe, addresses the accelerated childhood in the 21st century. Miri Nishri, in an edited photograph, turns a girl’s shadow into the outline of a country as well as a casualty of war. Adva Drori pierces a doll in a painful ritualistic act, thus reaching the apex of childish sacrifice. In his fierce desire for silence, Roy Givati captures human-female beauty in a drop of ivory. The portrait, hidden, mysterious, is only visible from a certain angle, marking the evasiveness of the moment of grace.
Confession: as the curator of this exhibition, which lasted many months and underwent great turbulences, I realized that art is not a weapon but rather a reflection* of every artist’s sensitivity, courage, anxiety and hope.
*”In mathematics, a reflection is a mapping from a Euclidean space to itself that is an isometry with a hyperplane as a set of fixed points; this set is called the axis or plane of reflection. The image of a figure by a reflection is its mirror image in the axis or plane of reflection. For example the mirror image of the small Latin letter p for a reflection with respect to a vertical axis would look like q. A reflection is an involution: when applied twice in succession, every point returns to its original location, and every geometrical object is restored to its original state.” –Wikipedia.
Curator: Hana Coman
Closing: 24.10.15