שרית אכטנברג | מוריה בכר | צ’נצ’ל בנגה | ענת גרינברג | דוד טרטקובר | ענת מעוז | שחר מרקוס | רחל רבינוביץ’ | אלעד רוזן | דן רייזנר | מורן שוב | ליאור שחר

בנָנָה – מאגר האסוציאציות התרבותי שלנו מלא מהן: חצאיות הבננה האקזוטיות של ז’וגפין בייקר (Josephine Baker), “רפובליקת בננות”, בננה ספליט, צ’יקיטה בננה וכמובן הבננה הגרפית של אנדי וורהול (Andy Warhol), שהופיעה לראשונה ב־1960 על עטיפת תקליט האלבום “The Velvet Underground” & “Nico והפכה לסמל מסחרי גם לאחר שהלהקה פורקה:
“The symbol has become so identified with The Velvet Underground… that members of the public, particularly those who listen to rock music, immediately recognize the banana design as the symbol of The Velvet Underground.” —Lou Reed – the Guitarist, vocalist, and principal songwriter of the Velvet Underground‏

אנו אוהבים בננה בגלל הצבע הצהוב הצהוב הזה, האריזה המושלמת, הטעם הבשל המתוק ההופך למתקתק עוד יותר כשהיא נרקבת, בגלל הזקפה ומכופף הבננות, פצצת אנרגיה צהובה עשירה בחומרים חיוניים וסגולות רפואיות, תורמת להארכת החיים ומיטיבה עם מצב הרוח. אז מה הפלא שהיא כמעט תמיד מחייכת אלינו כשהיא מביטה בנו בשעות הלילה מכיוונים שונים בתחילת ובסופי חודש, מתחפשת לירח.

התערוכה בננה בונקר(1) מציגה מעבודותיהם של אשכול האמנים: שרית אכטנברג, מוריה בכר, צ’נצ’ל בנגה, ענת גרינברג, דוד טרטקובר, ענת מעוז, שחר מרקוס, רחל רבינוביץ’, אלעד רוזן, דן רייזנר, מורן שוב וליאור שחר. בננה, בשמה המדעי מוֹז (Musa), ובין כינויה: תְּאֵנַת חַוָּה, פרי גן עדן. צמח טרופי חד־פסיגי דמוי עץ השייך למשפחת המוזים. כבר מהתקופה הפרה-היסטורית, הבננה, המשמשת למאכל, מוכרת לאדם. השערות שונות נכתבו אודות מקורה, ככל הנראה מקורה של הבננה בדרום-מזרח אסיה, משם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. כאשר הערבים הביאו את הבננה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה־16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. לארץ ישראל הובאה הבננה במהלך המאה ה־10.

כיוון שהבננה לא נכחה בארץ ישראל בתקופת המקרא היא נעדרת מהתרבות והמיתוסים שהתהוו לצמחיה ולפירות מתקופה זו ונקשרו לחגי ישראל. שלא כמו “שבעת המינים” ו”ארבעת המינים”, השימוש בייצוג ויזואלי של פירות נוספים וביניהם הבננה החל להיות מיוצג רק החל מתחילת המאה ה־20 כבעל תפקיד המבטא את הרעיון הציוני של כיבוש והפרחת השממה. לצמחיית הארץ נקשר עניין חדש – היהודי כעובד אדמה. וכך החלה הבננה להשתלב בייצוגים הוויזואליים לצד פרחים פרות וצמחים שאינם מוזכרים במקורות ואינם מאופיינים דווקא לארץ(2).

ראובן רובין מאזכר את הבננה בציורו “פירות ראשונים”, 1923 – את רוח ההוויה החלוצית ואת חוויית התחדשות העם העברי בארצו. הדמויות מסמלות את טיפוסי האדם הארצישראלי: עובד האדמה השרירי הנושא על גבו אבטיח ומחזיק בידו אשכול של ביכורי בננות ירוקות – מייצג את “החלוץ” או את “היהודי החדש”, התגלמות חלומה של הציונות. מתקופה זו לערך חלה תפנית גם בדימויים שהוצגו בגלויות הברכה לשנה החדשה, הקשר הדתי והדימוי המקראי של חיי היהודים המסורתיים, פינה את מקומו לעולם החילוני בו הוצגה דמותו של היהודי החדש והפירות ה”חדשים”, המדגישים את קשר החלוץ עם אדמתו(3). צמחיית הארץ החלה להיות נושא פופולארי ללימוד ולמחקר מאז תחילת חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל. אחת המטרות של המורים לבוטניקה וזואולוגיה בארץ היתה לקרב את התלמידים העירונים לטבע ולעורר בלבם את הרצון להגיע לחיי הכפר ולהשתלבות כעובדי אדמה. להגשמת הפעילות של הכרת הצמחים נעזרו המורים באמצעים דידקטיים, חזותיים וכך ב־1910 יצא “לוטו צמחי ארץ ישראל” ובו דימוים של פירות צמחים וירקות האופייניים לארץ. ביניהם הבננה(4).

גם בז’אנר ציורי ‘טבע דומם Still-life’, הרי שמראשית האמנות הישראלית, ניתן לאתר התייחסות לז’אנר, כאשר הבננה גם משתלבת בקומפוזיציית הטבע דומם בקערת הפרות, כך למשל אצל מרסל ינקו, “טבע דומם ובננות”, 1920 בקירוב, ציונה תג’ר, משה מוקדי, אריה לובין ואחרים.

מרים באסל כותבת: “…אמנים מגיעים לארץ חדשה עמוסה לעייפה במשמעויות מיסטיות, הרואיות, חשופה באור לבן שלא הורגלו אליו. הסקרנות שלהם פעלה מהסטודיו החוצה אל הנופים הקסומים של ירושלים או צפת, אל הסממנים הכנעניים או האקזוטיקה של המזרח, אל הדמויות המופלאות… איזה סיכוי יש שהאמן יפנה מבטו פנימה אל תוך הבית ויתבונן בקערת פירות? ועם כל זאת כשראובן רובין או זריצקי מפנים מקום לאגרטל עם פרחים או לקערה עם רימונים ,אפשר להבין את כח המשיכה של ‘טבע-דומם’ והיכולת שלו לענות לאיזשהו צורך של האמן שאינו ניתן להשגה בז’אנרים אחרים. אולי יש בו משהו מהדיוקן העצמי, משהו מהעצמיות של האמן, מהנוכחות של האישי בתוך המרחב הבלתי מושג של מיתוסים והנצחה.(5)” ואמנם פירות אחרים-מסורתיים הם אלו שכיכבו לרוב בראשית האמנות הישראלית בקערת הפרות, אך גם הבננה לעיתים הצטרפה להן. כאשר גם היא כמו הפירות האחרים עשויה לאזכר ולייצג את תהליכי הזמן, הבשלות, הרקבון והמוות. אליק מישורי מייחד פסקה לטבע דומם יהודי בספרו “שורו, הביטו וראו :””למקבצי ה’טבע דומם’ נכנסת בדלת האחורית מסורת נוצרית-מערבית של ציורי הואניטס (הבל הבלים הכל הבל) והממנטו מורי (זכור את המוות)”(6).

“הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים, בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים? מופיע לו פתאום מאי משם או אי מזה, אפס איזה מן גמד ענק, אני חושב כזה, השד יודע איזה שד אותו כל כך מריץ, לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ, בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות, ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות, אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות, מכופף הבננות”- (מילים מאיר אריאל)

1. ע”ש בונקר ברלינאי, שנבנה ב-1942 על ידי המשטר הנאצי, שימש במהלך השנים כבית סוהר סובייטי, כבית אחסון לפירות טרופיים לבכירי ממשל, כתאטרון וכמועדון טכנו מיתולוגי בשנות ה-90. מאז 2008 מצא את ייעודו כגלריה לאכלוס אוסף אמנות מרהיב.
2. “שורו הביטו וראו”, אליק מישורי, ספרית אפיקים הוצאת עם עובד, עמוד 241-245.
3. “בשנה הבאה- שנות טובות מן הקיבוץ”, עורך: מיקי צור, הדפסה אילון אופסט, חיפה, 2001, עמוד 35.
4. “בצלאל” של שץ 1929-1906, עורכת: נורית שילה-כהן, ירושלים, תשמ”ג, עמ’ 209.
5. “טבע-דומם באמנות הישראלית”, מרים באסל -2005, גיליון מס’ 8 – תשס”ז, 2007.
6. מישורי, אליק, 2000, שורו הביטו וראו, עם עובד, ספרית אפקים, תל-אביב, עמ’ 289-90.

אוצרת: נורית טל-טנא
נעילת התערוכה: 15.10.15