איציק הכהן — נוכחות מושלכת
חמישי, 08.12.16 | שעה 20:00
אודות
רצועת הקומיקס שנוספה למסטיק האמריקאי “בזוקה”, הציגה לאיציק הכהן את גיבור ילדותו שתום העין בזוקה גו’. חברים, מעללים, שטויות ושורות מחץ הם ההשראה לסדרה בה מציג הכהן דמות המסמלת מסע בזמן אל מחוזות עצובים בילדותו. בסדרה, הכהן מנסה לשחזר את העבר ובו בזמן לטעון בו משמעות חדשה, מעין תנועה מתקנת בנבכי ההיסטוריה האישית.
הכהן מוציא את הפריים מהקשרו המשעשע ומאפשר לגיבוריו לזעוק את פחדיהם: “האם תינתן לי הזדמנות?”, “איפה אני?”, “האם תוכל לישון בחדר שלי?”, “אני חושב שאיבדתי את קולי”, ” אני חושב שאני מפחד”. קריאותיהם לעזרה של גיבורי החבורה המבדחת הופכות אותם באחת לליצנים עצובים המחפשים אהבה ובטחון: תמימים, מלנכוליים ומעוררי רחמים.
נערים מיידי אבנים, פורעי חוק רעולי פנים הם גיבורי הסדרה השניה. הכעס המצטבר, הפחד והתסכול המוצגים בסדרה הראשונה הופכים למחאה אלימה. הפעולה היא פעולת יחיד חסר זהות ומרדן, והיא התשובה שמציע הכהן לקריאות הייאוש של חבורתו.
על אף שאת שתי הסדרות מצייר הכהן באקריליק על בד הטכניקה בה הוא משתמש שונה ומשרתת את כוונותיו. בסדרה הראשונה הכהן נאמן למושא השראתו – הקומיקס: הפריים הדוק ומוגדר הסצנה נהירה וברורה- אין רבדים ואין הצללות. צבעי היסוד סמיכים ועבים, לא מתערבבים, התוצאה כמעט גרפית כמו שטיח שדמויותיו המומצאות לא מציאותיות מתקיימות אך ורק על גבי המצע ובנקל ניתן להבין את מצוקתן.
בסדרה השנייה האקריליק הופך לנוזלי ושקוף הדמויות פרומות וללא תווי פנים הן יכולות להיות כלאדם. הכהן, בוחר להציב את הדמויות במרכז הלבן של המצע ללא סימון של מקום וזמן על מנת לתאר את המרד, ורק תנוחת גופן מזרת האימה של הדמויות מעניקה לצופה את הרשות והבחירה לספר את הסיפור. וכך, בעזרת טכניקה ומיומנות בחומר, מצליח הכהן לצקת משמעות ופתרון לזעם ולפחד התמים.
אוצרת
חנה קומן
נעילת התערוכה: 07.01.17
Issac Hacohen — Projected Presence
Thursday 08.12.16 | at 20:00
The comics stripe attached to the American “Bazooka” chewing gum, introduced to Issac HaCohen his one blind-eyed childhood hero – Bazooka Joe.
Friends, adventures, nonsense and punchlines are the inspiration to the series where HaCohen introduces an image representing time-travel to sad provinces of his childhood. In the series, HaCohen strives to reconstruct the past and at the same time charge it with new meaning, sort of a remedial voyage to the depths of his personal history.
HaCohen takes the frame out of its amusing context enabling his heroes to scream their fears: “Do I have a chance?”, “Where am I?”, “Can you sleep in my room?”, “I think I lost my voice!”, “I think I’m afraid…”. Heroes of the amused gang’s cries for help, transform them at-once into sad clowns seeking love and security: innocent, melancholic, pitiful.
Stone hurling adolescents, veiled outlaws are the heroes of the second series. Accumulated anger, fear and frustration presented in the first series are transformed into violent protest. The action is the action of a rebellious, identity-less individual, and is HaCohen’s reply to his gang’s cries of despair.
Even though HaCohen draws both series in acrylic on canvas, the technique he uses is different and serves his purposes. In the first series, HaCohen is faithful to the subject of his inspiration – the comics: the frame is tight and defined the scene clear and lucid – no layers and no shadows. The primary colors are dense and thick, do not mix, the result is almost graphic like tapestry whose unreal imaginary images only exist on the canvas, and their distress is easily understood.
In the second series, the Acrylic becomes liquid and transparent, the images unstitched, devoid of facial features, can be everyman. HaCohen chooses to place the images in the sheet’s white center, lacking marks of location and time, in order to describe the mutiny, the images’ menacing postures urging the spectator to tell the story.
Thus, through technique and material dexterity, HaCohen manages to charge the innocent fury and fear with significance.
Closing: 07.01.17