אוהד שאלתיאל — נוף שבור ובונקרים
שישי, 8.01.10 | שעה 12:00
רשת ושמיים
נוף אל בית חאנון דרך חרך
נוף שבור
דגל ריק עם פסים
דגלים מבעד לרשת
דגל ריק
מבעד לבונקר - מיצב
בונקר 92
בונקר 93
אוהד שאלתיאל הוא אמן שנולד לתוך הנוף בעין הוד וגדל לתוך הנוף בעמק יזרעאל. שתי יריעות נוף מיתולוגיות בציור, במוסיקה, בסיפורת ובשירה הארץ־ישראלית: הרי הכרמל והעמק סמלים של תקווה והבטחה.
אך טבעי הוא לשאלתיאל לצייר נוף, אלא שבמציאות הארצישראלית הנוף הפסטורלי הוא לפעמים אשליה. האדם־החייל־האמן המתבונן בנוף פסטורלי בזמן מילואים נתון בפחד. הוא נמצא בבונקר המגונן עליו מפני הנוף הצופן בתוכו סכנה, הוא מסתתר מפניו על ידי רשתות ההסוואה, הוא מביט לתוך השלווה דרך חרכי האימה.
בעבודותיו של שאלתיאל נחשף הנוף, בעומק הפריים מבעד לרשת, כגלוית תום יפה, זוהרת ומבטיחה. הזמן, המצב, הריח, הפוליטיקה, האויב, הסכנה, הם מחוץ לפריים. בכך לוכד שאלתיאל אך ורק את הסתכלותו של האמן בנוף ראשוני שלפעמים הרשת או הבונקר או חרך הירי מסננים אותו ובכך מחדדים את ההסתכלות. האדמה, העצים, השדות הזרועים ואפילו הצריף, מונחים בנחת מתחת לשמים כחולים וכמו מחכים שמישהו יסיט את הוילון החוצץ מעיניו של האמן.
במיצב הבונקר — רואים את עזה מרצדת. עזה זאת יכולה להיות גם שדות עמק יזרעאל — היא משמשת כמשל לנוף הפסטורלי הנשקף מהבונקר, מהמצב. מבעד לחרכי הבונקר מתנפנפים דגלי ישראל של שאלתיאל ללא מגן דוד.
האורח בתערוכה אלדד שאלתיאל, אחיו הבכור של אוהד. מלבד היותם אחים החולקים את נוף הילדות, שניהם אמנים: אוהד הצייר ואלדד הפסל, ושניהם הפכו את הבונקר לנושא באמנותם. בעוד אוהד מסתכל מבעד לבונקר אל הנוף, מפסל אלדד את הבונקר עצמו בזכוכית צבועה עטופה בעופרת. הזכוכית שקופה, נשברת, שורטת, מועדת לא מגוננת והעופרת רעילה. בונקר הזכוכית של אלדד אסתטי, קטן, שברירי למראה הוא הכול מלבד מקלט.
כשהם ניצבים יחדיו בחלל אחד מהווים הבונקרים של האחים מאחז משפחתי מושלם.
תודות: עידו אסט — בניית המיצב, אדם קומן — עריכה הסרט
נעילת התערוכה: 8.02.10
אירוע הפתיחה:
