מיכל גולדמן — ארץ מובטחת

חמישי, 14.10.10 | שעה 20:00

בתערוכה ארץ מובטחת יוצאת מיכל גולדמן מד’ אמותיה ומביטה החוצה.
פתיחת החלונות לרווחה בסטודיו החדש באזור התחנה המרכזית בתל אביב, מביאה את גולדמן להציץ אל השכנים. החוץ מתגלה כחצרות אחוריות של בנינים המאכלסים רובם ככולם מהגרי עבודה ופליטים. גולדמן צופה אל עבר פיסות החיים של אנשים שהגיעו מאפריקה ומאסיה לארץ בה מובטחת פרנסה וקדושה. השכנים, לא מודעים להצצה על חייהם, ממשיכים בשגרה: תולים כביסה, אוכלים, עולים ויורדים במדרגות, נפגשים ומתאהבים.

גולדמן לוכדת בצבעי טמפרה סצנות חיים כמצלמת פולרואיד. מודעת לארעיותה של ההתרחשות ולמגבלת המדיום )תהליך הציור(, היא מנציחה את הרגע שזה מכבר הסתיים כמזכרת, כפיסת געגוע כסימון של מציאות. על גזירי עץ ובדי פשתן היא טווה את חיי העובדים הבאים להפריח את האפור הסואן בארץ המובטחת. חתיכות העץ גורמות לגולדמן, הידועה כאמנית ריאליסטית, להתייחס אחרת אל הקומפוזיציה, אל האור ואל המציאות. כך יוצא שתלת הממדיות של העץ הופכת את שולי העבודות למופשט. גודל הקרשים משפיע על תפיסת התנועה: האוטובוסים, המכוניות, הרכבות, הציפורים והאנשים נלכדים לפעמים בסנטימטר אחד של ציור כמעט עיתונאי.

גולדמן מציירת ותוך כדי מעשה, מודעת ליצירותיהם המפורטות של דיוויד רוברטס והוקוסאי. דיוויד רוברטס יצא במאה התשע עשרה מסקוטלנד לצייר את ציון כרפורטאז’ה. בליטוגרפיות שלו יכלו האירופאים לראות את נופי התנ”ך. הוקוסאי, תיאר בציוריו בסוף המאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה, נופים ואת חיי היום-יום של יפאנים ממעמדות שונים.
במאה העשרים ואחת האנטנות, דודי השמש, ערימות הזבל, גורדי השחקים והשאון מוחקים את זיכרון הארץ המובטחת ההיא, ומאפשרים תפיסה חדשה ושונה של המושג.
נעילת התערוכה:14.11.10