3TO GET READY — תערוכה קבוצתית

חמישי, 08.09.11 | שעה 20:00

משתתפים: DEDE ,SBOY ו- LATZI

שלשה אמני רחוב מתכנסים יחד תחת קורת הגג של הגלריה. אין כוונת התערוכה להכניס את הרחוב לגלריה אלא לאפשר לאמנים להציג את יצירתם באופן ממוסד ללא ההקשר המלוכלך של הרחוב. כך, כאשר נחזור ונפגוש בעבודות שוב במרחב העירוני ונכיר אותן, יעניקו העבודות משמעות ליומיום שאותו אנו חוצים כמעט ללא הכרה.

ברוך ג’מילי כתב את שמו על המבנה בשער הגיא והעניק לעצמו כחייל לוחם במלחמת העצמאות, חיי נצח (אחר כך בשירו של שלמה ארצי גם זכה להנצחה מוזיקלית). כך גםDEDE המנסה באמנות הרחוב שלו להשאיר חותם, מחשבה ושם במרקם העירוני. בדימוייו על גבי הקירות, הגדרות והמחסנים מנסה DEDE להעביר מסרים בצורה בסיסית לכל סוגי האוכלוסייה. בעבודותיו, המתחרות על תשומת ליבו של הצופה עם שלטי החוצות של קסטרו וקוקה קולה, תוקף DEDE את התרבות הצרכנית בהומור ובציניות. המסרים הגרפיים: עגלת הקניות, היונה והפלסתר מתווספים לכיתוב מצחיק אך נוקב אודות תאוותנו לקניות. ברחוב, הוא משתלט על התודעה המודחקת של מעשינו ומנסה לשנות בכך את סדר היום המובן מאליו של תרבות הצרכנות המערבית. DEDE בוחר לעבוד בלילות בסתר ובאנונימיות. בחסות הלילה הוא עובד ללא חוקים, ללא קהל וזוכה להשמיע את קולו בחופשיות כמו גיבור-על – מלביש ומשיל מעצמו את בגדיו ואישיותו. פיצול האישיות מוציא מהאמן שבו טכניקות מידיות: הכנה מוקדמת של דימויים, הדבקה, ריסוס ושימוש בצבעים תעשייתיים.

גם LATZI בוחרת באנונימיות בצאתה אל הרחוב אך בניגוד ל DEDE-אין לה תוכחות חברתיות. LATZI בוחרת לעבוד ברחוב כי הנסיבות מוציאות ממנה את הפרא שבה. בעוד שכאמנית מן השורה בחיי היום יום היא קשובה לקונבנציות, ברחוב היא פורקת עול. לא אכפת לה מה חושב הצופה. אמנות הרחוב שלה היא למעשה בדיקה איך עבודת הסטודיו פועלת בזירת הרחוב. בבואה אל החוצות היא בוחרת את הדלתות, הפחים והמשטחים שעברו המון ידיים, כמצע לציורים שהיא מביאה מהבית ובכך מתייחסתLATZI אל הרחוב כאל גלריה מרחבית ללא אוצר וקהל סמוי. את השחרור, היא מציגה בדמויות שלא ניתן להכניס לשום תבנית: הן לא גברים או נשים, הן לא יפות או כעורות, לא חיות מחמד או פרא אלא ערבוב של אלמנטים המכריזים על ישות עצמאית נטולות מגדר, צבע ומין. גם טכניקת העבודה לא ממוקדת: הדבקות על סוגים שונים של ניירות, שימוש באקריליק ובטושים, מריחות אבסטרקטיות לצד דיוק ריאליסטי, והתוצאה היא של כאוס ברהיטות אסתטית.

SBOY הוא היחיד מבין השלושה המזדהה בשמו האמיתי- צח שיף. את הכינוי SBOY בחר לעצמו לפני כשנתיים וחצי עת ירד למחתרת והחל ליצור ברחוב מאוכזב מיחסי הגומלין אמן-גלריה. העבודה הלא חוקית ברחוב, האחריות המשפחתית והפחד שמא ייתפס הביאו אותו לחתום בכינוי SBOY .

SBOY הוא הדמות אותה מצייר צח שיף. אותו STUPIDBOY איש השיטה, הפועל ההולך לעבודתו קשת היום, הפקיד בשגרה, האדם החייב לציית לחוקים חברתיים, המתלבש בהתאם, האוכל בהתאם, המרוויח בהתאם, “הכמו שצריך” העומד על סף בעירה. למרות הגרפיות האדומה והצבעונית של הדמות, היא אינה קומית למעשה היא על סף ייאוש. ממבט ראשון הדמות פועלת בעולם ילדי, נוסעת בתלת אופן ילדותי, שותה משקאות צבעוניים אך מבט נוסף מגלה את הרקע הקודר והאקספרסיוניסטי בו היא חיה. המתח הנוצר בצפייה בעבודות הוא בגילוי הפרדוקס בין הרצון העז של הדמות בשגרה והגועל שיש לה ממנה. המסר אותו בוחר שיף להראות בחוצות הוא שהשגרה מספקת מסגרת להתנהלות, מקורות השראה ושקט נפשי אבל טיפה אחת יותר מדי ממנה תהיה נפיצה. בעצם עבודתו ברחוב מיישם שיף את עמדתו שהאדם באשר הוא חייב להגיד את דברו בקול ואל לו להיכנע לאורח חיים של כניעה. שיף אינו פועל יותר במחתרת, על עבודות הרחוב שלו הוא מבקש רשות מהרשויות אך כמוLATZI וDEDE- גם הוא בוחר להשאיר חותם על חיינו בקול גדול במכלול הרבדים.

נעילת התערוכה: 15.10.11