זהר כהן — התאבכות
חמישי, 11.06.17 | שעה 20:00
אודות
בתערוכת ציורים גדולי ממדים, מעניק זהר כהן בשפתו הייחודית פירוש מרהיב להתבוננות בנוף.
המניע של כהן בציוריו, הוא לאחוז באמת ולהרפות. להניח לציור לגלות את שלמות הנפש ולאו דווקא את הנראה לעין. אחרי שהייה של פרקי זמן ממושכים בנוף, מביא אתו כהן לסטודיו עשרות רישומי-עדות המהווים קווי מתאר לציוריו. נחל רחף, יער אודם, חוף אכזיב או ג’סאר א-זרקא, הם מקומות ממשיים בהם מבלה כהן עם ניירות, בד, עפרונות וצבעי מים, בתחושה של חוסר יכולת להתמודד עם המציאות.
תוך כניעה וענווה, הוא בוחר לצייר את הנוף בלי לצייר אותו, אלא לעבד אותו לחוויית ציור. בבואו לעשות כך, הוא מבטל את דיוק הדימוי, אור וצל ופרופורציות, פרספקטיבה, עומק שדה ומתאר, ומעניק לתנועה, למקצב, לצליל, לאוויר ולצבע להוות תחליף לחמקמקות הטבע.
כהן מדמה את יחסי הגומלין בינו, לבין הטבע ולבין האמנות, למשחק: התחככות, שכשוך והתפלשות בחומר לצד הנאה, תשוקה והזדככות. גשמיות צבע השמן, יריעות בד מתוחות וחלקות ומכחולים דקיקים, מאפשרים לו לנהל את הדיאלוג המיוחל. הצבע שהוא ישות, הופך במשיחות מכחול קצביות לאלפי קוים דחוסים של מידע אודות המרחק הגדל והולך בין המציאות לבין מעשה האמנות. על הבד לא נשארת נקודה שלא מכוסה בצבע. ככל שרבדי הצבע עבים יותר נעלמת הממשיות, והאינטימיות בין כהן לטבע מתממשת.
וכך, כניעתו של כהן בפני המציאות, הופכת בעבודותיו למופע וירטואוזי, מרהיב ויוצא דופן.
אוצרת
חנה קומן
שיח גלריה
שבת, 27.05.17 | שעה 11:00
נעילת התערוכה: 10.06.17
Zohar Cohen — Interference
Thursday 11.05.17 | at 20:00
In an exhibition of large-scale paintings, Zohar Cohen gives in his unique language, a spectacular interpretation to viewing scenery.
Cohen’s drive in his paintings is to grasp truth and let go. Letting the painting expose the whole of the soul rather than the visible. After spending long spans of time in the landscape, Cohen brings with him into the studio dozens of testimony-drawings that form the outline to his paintings. Rahaf river, Odem forest, Achziv beach, or Jisr az-Zarqa, are real locations where Cohen dwells with paper, the cloth, pencils and water colors, in a sensation of inability to confront reality.
Out of humbleness and humility, he chooses to paint scenery without painting it, but rather adapt it to the painting experience. By doing so, he eliminates the accuracy of the image, light and shadow and proportions, perspective, depth-of-field and outline appointing the movement, the rhythm the tone, the air and the paint to become substitutes to nature’s fleetness.
Cohen likens the interaction between him and nature and art, as games: rubbing, splashing and wallowing in the substance beside feelings of joy, passion and catharsis. The physicality of the oil paint, smooth stretched sheets of canvas and fine brushes, make the awaited dialogue possible. Paint which is an entity, becomes- through rhythmical brushstrokes- thousands of dense lines of information pertaining to the growing distance between reality and artmaking. On the canvas, not a single spot is left unpainted. The thicker the paint layers, the more the physicality between Cohen and nature vanishes, and the intimacy between Cohen and nature materialize.
Thus, Cohen’s surrender to reality metamorphoses in his work into a virtuoso show, exceptional and extravagant.
Closing: 30.04.17